להגנת המטאל

מבוסס על הפוסט הזה

אני חושב שאם תשאלו את מרבית ההסיאנים, הם יגידו שאנו חיים בעידן הקאלי יוגה. אם תשאלו אנשים בעלי נטיות שמרניות, הם מבטאים את אותו הרגש: דבר מה אבד. מעין עידון ותרבותיות שנעדרים מהתרבות המודרנית, אם נעז לקרוא לה כך.

אחת מהתלונות שחוזרות על עצמן נוגעת למצב האומנויות, ובייחוד המוסיקה. הם מתלוננים כי היא פשטנית, גסה, לא מתורבתת, פטאליסטית, עסוקה בעצמה, הדוניסטית, אידיוטית, ומטמטמת. אין בכך טעות.

מצער, אם כך, שכאשר אנשים מתלוננים על ראפ, רוק, וליידי גאגא, הם בדרך כלל דוחפים מטאל לקבוצה. לא שאני לא מבין אותם. מטאל לא בדיוק נראה לשאר העולם כמו סגנון מעודן. חלק מזה הוא גם באשמת מכונת הטמטום שהפכה את המוסיקה לסיוט שהיא היום. הם הפכו מטאל לבטוח, בזה שהפכו אותו למושא ללעג.

אבל, חלק מהאשמה נופל בחיק ההסיאנים. לא כל הלהקות הן Pantera וSlipknot. עולם שלם מוכל בתוך ז’אנר המטאל. הוא הסגנון היחיד שממשיך להתרחב ולהתפתח. יש לנו מחוייבות מה, כהסיאנים, לתמוך במטאל בדיוק התרבותי הגדול המתרחש לאורך הדורות.

מטאל טוב תמיד יהיה שם, ותמיד יהיה צורת אמנות לגיטימית. כמה חבל יהיה אם אלו המסוגלים להעריך אותו, ולאו דווקא לאהוב אותו, לא יעשו כן, ויאמינו להונאה הגדולה, תוצר הדחף לחוסר-משמעות שמקודם על ידי מוסיקה מסחרית.

ראשית, יש להבין כי מטאל הוא צורת אמנות לגיטימית. צורת מוסיקה לגיטימית. כן, יש מטאל שהוא לא מוסיקה. ניתן להעלות על הדעת להקות כמו Pantera ו Slipknot.

יש משהו במטאל, מעין תנופה שקיימת עוד מימי האלבום הראשון של Black Sabbath, שמבטאת אמיתות נצחיות. מעין מסר שמרני פסימי.

דברים מידרדרים? מתפוררים? התרבות המודרנית אובדנית? רעיונות אלו בוטאו כבר על ידי Black Sabbath, בנסיון לקלקל להיפים את המסיבה. לא ניכנס ללמה ההיפים הם סופה של הציווילזציה המערבית, אבל מספיק לומר שאם תנועה כלשהי, מיום היווצרה, עמדה בניגוד מוחלט להיפים, היא כבר הרוויחה לעצמה את כל היושרה הנדרשת לה. ההיפים רצו ליצור עולם ללא ערכים, ללא מקדשים, וללא התעלות. מטאל, מאידך, מחפש התעלות, הארה, וצורה של קדושה. הוא לא בסיסי וחייתי, אלא למעשה חוויה דתית ועמוקה.

במטאל נמצא הרעיון כי קדושה לא יכולה להתקיים בוואקום. אם ישנה קדושה בחיים, היא חייבת להכיל את הכל. חילול קודש הופך למעשה קדושה ופולחן החיים במלואם.

על מנת לאהוב את החיים באמת, יש לאהוב אותם במלואם, כולל החלקים המפחידים והמדממים. מטאל מבטא את ההיבטים הללו בחדות. אין צורך לתאר יופי, אמת ואהבה, משום שאי אפשר לקבל אותם מבלי לצלול למעמקי הכאב, מאבק, התגברות, אלימות, צביעות ועצמאות. רעיונות אלו הם הבסיס עליו עומד מטאל. זהו לא אינדבידואליזם, אלא אינדבידואליות.

אי אפשר להכחיש כי קיים במטאל צד ניהיליסטי. אולם, הוא אינו הניהיליזם הפסיבי והפטאליסטי, אלא ניהיליזם שרואה אושר, הצלחה, והתגברות, כתלויים בבחירות של היחיד. ללא התעלמות מתוצאות, תוך הסתכלות לאמת המכוערת בעין. ישנם דברים בלתי נמנעים בחיים; מוות, כאב, שקרים, טורפים, וכל הניוון שעולה מהמצב האנושי.

אתם מכחישים את קיומם? את הכרחיותם? יהיה זה שקול להכחשת ריקבון והפרשות. התעלמו מהם, ואתם ניצבים בפני בלאגן. קבלו את העובדה שהם בלתי נמנעים, וקיבלתם קרב יומיומי ואין סופי. זה כמו לכסח את הדשא.

מטאל הוא הכלי שמעצב את השקפת החיים הזו. הוא עלול להיראות מדכא, אך הלוחם השמח לא אומר נואש. זהו קרב קיומי, ומטאל הוא הדלק, הדם בעורקים, והאש הבוערת בנשמתו.

לא הייתי מי שאני היום ללא מטאל. ללא אותן אמיתות נצחיות. יכלתי להיות שם בחוץ, מעשן את מקטרת האשליות של החיים המודרניים. למה לבחור בסבל ובמאבק מתמיד?

אולי זה מכיוון שאני מאמין בטרגדיות.

About these ads

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s